Yael Pharhi Gravesen

טקס הזיכרון לציון 7 באוקטובר 2026 במעונו של שגריר ישראל אתמול, 7 באוקטובר, שימש מעונו הרשמי של שגריר ישראל בדנמרק מסגרת לטקס זיכרון מכובד, מרגש ונוגע ללב לציון שלוש שנים ל־7 באוקטובר 2023. השגריר צבי טל ורעייתו אירית טל אירחו את המשתתפים באירוע שנשא עמו תחושת כובד, כאב וזיכרון, אך גם אחדות, כבוד ותקווה. בין הנוכחים היו שגרירים, דיפלומטים, נציגים של הקהילה הישראלית ושל הקהילה היהודית בדנמרק, לצד אורחים מכובדים נוספים. למרות התפקידים הרשמיים הרבים בחדר, האווירה הייתה בראש ובראשונה אנושית. הכאב, האבל והגעגוע הורגשו היטב, אך לצדם הורגשו גם תחושת הביחד, הכבוד והנחישות שלא לאפשר לזיכרון להיעלם. השגריר צבי טל הזכיר לנו עד כמה עמוקות שינה 7 באוקטובר את ישראל ואת היהודים ברחבי העולם. לא רק בשל האובדן הבלתי נתפס וחטיפת בני הערובה, אלא משום שעצם תחושת הביטחון בישראל כביתו הבטוח של העם היהודי התערערה. הוא דיבר על ישראל שעדיין נושאת עמה טראומה לאומית עמוקה, על הסולידריות האזרחית העצומה שהתגלתה בשעות ובחודשים שלאחר האסון, ועל האתגרים שישראל עדיין ניצבת בפניהם, הן מבית והן בזירה הבינלאומית. עו״ד עמית בכר, ראש לשכת עורכי הדין בישראל, החזיר אותנו אל בני האדם שמאחורי המספרים: אל המשפחות, הילדים, הצעירים שחגגו בפסטיבל נובה ואל כל אלה שעתידם נלקח מהם באותו בוקר. הוא דיבר בעוצמה על הצורך בצדק ובנשיאה באחריות, אך גם על זכותה של ישראל להגן על אזרחיה תוך שמירה על הדמוקרטיה, שלטון החוק וכבוד לחיי אדם. מרגשים במיוחד היו דבריו על הקשר בין דנמרק לישראל ועל הכרת התודה לעם הדני, שב־1943 סייע להציל את יהודי דנמרק. מקס מאייר, יו״ר הפדרציה הציונית הדנית, נתן ביטוי גם למשמעותו של 7 באוקטובר עבור החיים היהודיים כאן בדנמרק. הוא הזכיר לנו שהזיכרון אינו רק עניין של אבל, אלא גם של אחריות: האחריות להשמיע קול ברור נגד טרור ואנטישמיות, לשמור על החיים היהודיים, ולהמשיך להבחין בין ביקורת לגיטימית על ממשלה לבין שנאה כלפי עם שלם. לצד זאת, דבריו נשאו עמם גם תקווה: התקווה שיהודים יוכלו להמשיך לחיות בדנמרק בגלוי ובביטחון, והתקווה שיום אחד ישראל תוכל שוב לחיות ללא הפחד מפני מתקפת טרור נוספת. אבל אחר הצהריים הזה לא הורכב רק מנאומים. אלעד דנוך, יו״ר מחוז דרום בלשכת עורכי הדין בישראל, שיתף בעדות אישית שהעניקה לטקס ממד אנושי עמוק במיוחד. ולאחר מכן, הקריאה של אירית טל מתוך עדותה של אגם יוספזון, ששרדה את אירועי פסטיבל נובה, קירבה אותנו עוד יותר אל בני האדם שחייהם השתנו בתוך דקות באותו בוקר. ואז הגיעה המוזיקה. הביצועים של Peter Lodahl ל־“Eretz Tzvi” – “ארץ צבי” ולשיר הדני “Den blå anemone” היו מרגשים באופן יוצא דופן. בחדר שהיה מלא בכל כך הרבה מילים, המוזיקה הפכה לרגע למקום שבו המילים יכלו לעצור, והרגש פשוט היה נוכח. טקס הזיכרון נחתם באמירת קדיש מפי הרב יאיר מלכיאור, רגע שקט ועוצמתי לזכרם של אלה שאיבדנו. תודה מיוחדת לסגן השגריר Booni Cohavi, שהוביל את הטקס ברוגע, בכבוד וברגישות, ולשגריר צבי טל ולאירית טל, שיצרו מסגרת שאפשרה מקום לאבל, להתבוננות, לאחדות וגם לתקווה. תודה לכל מי שנשא דברים, שר, שיתף בעדות אישית והיה שם. ואולי זה היה אחד הדברים החזקים ביותר באותו יום: אנשים ממדינות שונות, ממוסדות שונים ומתפקידים שונים ישבו יחד באותו חדר וזכרו. לא רק כדי להביט לאחור. אלא גם כדי להתעקש שהאנשים שאיבדנו ב־7 באוקטובר לא יהפכו למספר, לנתון סטטיסטי או להערת שוליים פוליטית. אנחנו זוכרים את שמותיהם, את פניהם ואת החיים שחיו. אנחנו מתאבלים. אנחנו לא שוכחים. ואנחנו לא מוותרים על התקווה. 💙🇮🇱💙 יהי זכרם ברוך אני משתפת כאן את שלושת הנאומים של השגריר צבי טל, עו״ד עמית בכר ומקס מאייר, וכן את הקראת עדותה של אגם יוספזון מפסטיבל נובה על ידי אירית טל, יחד עם מספר תמונות מטקס הזיכרון.

11 likes · 1 shares

I går, den 7. oktober, dannede den israelske ambassadørs residens rammen om en smuk, værdig og dybt bevægende mindehøjtidelighed, hvor ambassadør Zvi Tal og hans hustru Irit Tal samlede gæster til markeringen af treårsdagen for den 7. oktober 2023. Blandt de fremmødte var ambassadører, diplomater, repræsentanter for det israelske og danske jødiske samfund og andre æresgæster. Trods de mange officielle roller i rummet var stemningen først og fremmest menneskelig. Alvoren, sorgen og savnet var mærkbart til stede, men det samme var sammenholdet, værdigheden og viljen til ikke at lade erindringen forsvinde. Ambassadør Zvi Tal mindede os om, hvor grundlæggende den 7. oktober ændrede Israel og jøder verden over. Ikke alene på grund af de ufattelige tab og gidseltagningen, men fordi selve følelsen af Israel som det sikre hjem for det jødiske folk blev rystet. Han talte om et Israel, der fortsat bærer et dybt nationalt traume, om den enorme civile solidaritet, der voksede frem i katastrofens timer og måneder, og om de udfordringer, Israel fortsat står over for både hjemme og internationalt. Amit Becher præsident for Israel Bar Association, førte os tilbage til menneskene bag tallene. Til familierne, børnene, de unge på Nova-festivalen og alle dem, hvis fremtid blev taget fra dem. Han talte stærkt om nødvendigheden af retfærdighed og ansvarlighed, men også om Israels ret til at forsvare sine borgere samtidig med, at landet fastholder demokratiet, retsstaten og respekten for menneskeliv. Særligt bevægende var hans ord om forbindelsen mellem Danmark og Israel og hans taknemmelighed over for danskerne, der i 1943 hjalp med at redde danske jøder. Max Meye formand for Dansk Zionistforbund, satte ord på, hvad den 7. oktober også har betydet for jødisk liv her i Danmark. Han mindede os om, at erindring ikke kun handler om sorg, men også om ansvar: ansvar for at sige fra over for terror og antisemitisme, for at værne om jødisk liv og for at fastholde forskellen mellem legitim kritik af en regering og had til et folk. Hans budskab var samtidig båret af håb: håbet om, at jøder fortsat kan leve åbent og trygt i Danmark, og at Israel en dag igen kan leve uden frygt for terror. Men denne eftermiddag bestod ikke kun af taler. Elad Danoch, Chair of the Southern District of the Israel Bar Association, delte et personligt vidnesbyrd, der gav dagen en særlig menneskelig tyngde, og Irit Tals oplæsning af Agam Yosefzons vidnesbyrd fra Nova-festivalen bragte os endnu tættere på de mennesker, hvis liv blev forandret på få minutter den morgen. Og så var der musikken. Peter Lodahls fortolkninger af “Eretz Tzvi” og “Den blå anemone” var usædvanligt rørende. I et rum fyldt med så mange ord blev musikken på en måde det sted, hvor ordene kunne få lov til at standse et øjeblik. Mindehøjtideligheden blev afsluttet med rabbiner Jair Melchiors Kaddish, et stille og stærkt øjeblik til minde om dem, vi mistede. En særlig tak til Deputy Ambassador Booni Cohavi, som med ro og værdighed førte os gennem dagens program, og til ambassadør Zvi Tal og Irit Tal for at skabe rammen om en mindehøjtidelighed, der gav plads til både sorg, eftertanke, fællesskab og håb. Tak til alle, der talte, sang, delte deres personlige beretninger og var til stede. For måske var det stærkeste ved dagen netop dette: at mennesker fra forskellige lande, institutioner og positioner sad sammen i det samme rum og mindedes. Ikke kun for at se tilbage. Men for at insistere på, at de mennesker, vi mistede den 7. oktober, ikke bliver reduceret til et tal eller en politisk fodnote. Vi husker deres navne, deres ansigter og de liv, de levede. Vi sørger. Vi glemmer ikke. Og vi giver ikke slip på håbet. 💙🇮🇱💙 יהי זכרם ברוך Jeg deler her de tre taler af ambassadør Zvi Tal, Amit Becher og Max Meyer og Irit Tals oplæsning af Agam Yosefzons vidnesbyrd fra Nova-festivalen sammen med nogle billeder fra dagens mindehøjtidelighed. עו"ד עמית בכר, ראש לשכת עורכי הדין אלעד דנוך - Elad Danoch Peter Lodahl - Classical tenor

36 likes · 4 comments · 6 shares

Uden for billedrammen findes resten af virkeligheden. I dag bringer Kristeligt Dagblad min kronik om dokumentarfilmen NAZA under overskriften “Mere propaganda end undersøgende dokumentar”. Jeg gik ind i biografen med en kritisk forhåndsindstilling, men også med en oprigtig vilje til at få den udfordret. Det blev den ikke. Ikke fordi filmen viser civile lidelser i Gaza. Dem skal vi se, og de skal tages alvorligt. Men en dokumentar, der fremsætter så alvorlige anklager, må også kunne tåle kritiske spørgsmål til sine kilder, sin metode og ikke mindst det, den vælger ikke at vise. For mig handler det om noget langt større end én film eller konflikten mellem Israel og Gaza. Propaganda behøver ikke bestå af løgne. Den kan også bestå i udvælgelsen af sandheder. Og måske er den vigtigste form for kildekritik netop den, vi retter mod fortællinger, der bekræfter det, vi allerede tror på. Jeg håber, I vil læse med 💙 #NAZA #Kildekritik #Dokumentarfilm #KristeligtDagblad

84 likes · 13 comments · 6 shares

7. oktober. En dato, der aldrig igen bliver bare en dato. Tre år er gået. Alligevel føles 7. oktober 2023 ikke som fortid. Jeg glemmer ikke de mennesker, der vågnede til en almindelig lørdag morgen og aldrig fik deres liv tilbage. Familier, der blev revet fra hinanden. Mennesker, der blev myrdet i deres hjem, på vejene og på en musikfestival. Mennesker, der blev bortført og ført ind i Gaza. Et helt land, der på få timer blev forandret. Jeg har set de ødelagte hjem med mine egne øjne. Stået foran vægge, hvor billederne af dem, der engang boede der, stadig fortæller, hvem der blev taget fra os. Midt i ruinerne vokser blomsterne igen. Det er næsten ubærligt smukt. For naturen går videre, mens mennesker må lære at leve med det, der aldrig kan gøres ugjort. Men 7. oktober handler ikke kun om død og ødelæggelse. Det handler også om dem, der overlevede. Om dem, der løb ind i faren for at redde andre. Om familier, der nægtede at opgive deres kære. Om et folk, der midt i sorgen blev ved med at leve, elske, hjælpe og kæmpe for hinanden. Og det handler om hukommelse. For mig er Never Again ikke bare ord om fortiden. Det er et ansvar i nutiden. I dag tænker jeg på alle dem, hvis liv sluttede den 7. oktober, og på alle dem, hvis liv aldrig blev det samme igen. På de sårede. De traumatiserede. De efterladte. De familier, der stadig bærer denne dag med sig hver eneste morgen. Man kan diskutere politik. Man kan kritisere regeringer, beslutninger og krigens gang. Det skal man kunne. Men vi må aldrig lade diskussionerne gøre os blinde for, hvad der skete den morgen. Jeg vil huske. Jeg vil fortælle. Jeg vil stå ved Israel, også når det er svært. Og jeg vil insistere på, at ofrene ikke reduceres til tal, argumenter eller en fodnote i en politisk fortælling. 7. oktober 2023. Vi husker jer. Vi bærer jer med os. Og vi nægter at lade verden glemme.💔 עם ישראל חי.💙🇮🇱💙

92 likes · 8 comments · 10 shares

Roi Danino skriver (oversat til dansk): “De fortalte en historie om Israel. Nu er tiden kommet til at fortælle vores historie. Uden filtre. Uden at fordreje virkeligheden. Uden at lade andre tale på vores vegne. NAZA – THE REAL STORY er skabt for at bringe den israelske fortælling frem på skærmen, sådan som filmens skabere ser og har oplevet den, og for at stille de fakta og vidnesbyrd, som filmen bygger på, op imod påstande, vi mener er usande. For når der spredes falske oplysninger om Israel, er vores svar ikke at tie. Det er at undersøge, fremlægge, dokumentere og fortælle. Det er vores historie. Og det er den version, vi står inde for.” SE OG HØR DERES HISTORIE ‼️‼️

24 likes · 6 comments · 0 shares

Det afgørende spørgsmål i det israelske valg er måske ikke, hvem der bliver størst, men hvem der faktisk kan samle 61 mandater dagen efter. Og netop her ligger et af valgets store paradokser. Gadi Eisenkots parti kan overhale Netanyahus Likud, men hans blok kan stadig mangle det nødvendige flertal for at danne regering. Samtidig opstiller Eisenkot klare principielle krav til sine kommende koalitionspartnere. Krav, der i praksis kan udelukke netop de partier, som kunne levere de afgørende mandater. Med andre ord: Man kan potentielt slå Netanyahu ved stemmeurnerne uden nødvendigvis at kunne erstatte ham som premierminister. Dermed bliver koalitionsmatematikken til mere end bare et spørgsmål om tal. Hvor går grænsen mellem de kompromiser, der er nødvendige for at danne regering, og de principper, man ikke vil opgive for at få magten? Det er netop denne politiske knude, og de vidt forskellige retninger Israel står over for, som Jotam Confino folder skarpt og glimrende ud i sin artikel i The Telegraph. Læs den, hvis du vil forstå, hvad der reelt står på spil bag meningsmålingerne og overskrifterne. Tak Jotam 🙏🏽❤️

27 likes · 1 shares